הנושא החודשי:  "הקהילה שלנו קיימת כבר כמה שנים טובות, ועם הזמן הרבה חדשים מצטרפים אליה, ובכך הקהילה ממשיכה להשתנות, אך פעם היה שונה. נושא הדיון הפעם הוא שכל אחד יספר איך הוא ראה את הקהילה כשהוא רק הצטרף אליה ואיך היא נראית לו היום."

אוקיי, אני אתחיל פחות או יותר מההתחלה, התחלתי עם התחביב בסביבות כיתה ח, מה שבחינת זמנים יוצא בערך בשנת 2000-2001, באותה תקופה לא באמת הייתה "קהילה" מגובשת, אבל עדיין היו אתרים, בארץ ובחול שאפשר היה לדבר על התחביב, כנסים עדיין היו במסגרת חלום, והתקווה הכי טובה הייתה מפגשי פורום, קטנים או גדולים.
משעשע לחשוב שחלק מהאנשים הבולטים של אותה התקופה, עדיין מהלכים בינינו גם בימים אלו, דינוזאורים ושריד לזמנים עתיקים.
עם השנים היה אפשר לשים לב להפיכה של התחביב ליותר מיינסטרים, בין אם תחילת ארגון כנסים גדולים כדוגמת אנימהקון, אנימהוליק ולימים כנסי אמא"י. גידול של פורמים חדשים, דעיכה של פורמים ישנים ובעיקר הגדלת היקף הנוכחים. אפילו לתקופה מסויימת היה ערוץ בטלוויזיה ששידר רק אנימה.

והיום? היום יש חנויות קבועות שמוכרות מנגה בישראל, דוכנים שמוכרים מרצ'נדייז, ציוד נלווה ודברים שיוצרים עצמאיים עושים.
הכנסי "מפגש חברתי" השתנו מאוד, וכנראה מיצגים את השינוי הכי גדול בצד הויזואלי של הקהילה, בעבר זה היה מפגש חברתי גדול, של קהילת צופי האנימה בישראל, לא היה הרבה תוכן, יכולת להסתובב, לפגוש חברים, להכיר אנשים חדשים ובעיקר לדבר עם אנשים, היו קוספלייז, חלקם היו טובים, רובם היו גרועים, ובכללי הרמה הייתה לא טובה במיוחד.
מאז? הכל השתנה, במקום מפגש חברתי, יש כנס עם המוני אירועי תוכן, הקרנות, הרצאות, מחזות זמר, התחרות קוספליי כבר לא ברמה נמוכה כמו בהתחלה, ובמקום מדובר באנשים מוכשרים שבקלות יכולים להתחרות בזירה האסייתית (כי האמריקאית לא באמת אתגר בשבילם), אבל כנראה שאיבדנו משהו, בגלל העומס בכנסים, הלחץ והתחרותיות, אני מרגיש שאלמנט החברתיות עם אנשים שלא מכירים נחלשה מעט… אבל אני לא באמת יודע, לא הייתי בכנס בשביל הכיף כבר הרבה מאוד שנים, תמיד יש לי לעבוד בכנסים אלו.
הפורומים ברובם גדלו, יש בישראל מספר פורומים קטן שבהם יש אלפי משתמשים, במקום הרבה פורומים שמכילים כמות של מספר עשרות אנשים, התגובות אבל עלו ברמה, ומקיפות נושאים הרבה יותר בוגרים מ"הפרק השבועי של נארוטו".

מה עוד צופן לנו העתיד בתחום? כרגע התחום נכנס לשלב של להפיץ את עצמו עוד יותר בזמן הפנוי של כולנו, בין אם בזכות פרויקט הספריה שמפיץ מנגות לספריות העירוניות בישראל, בין אם מועדון הקריאה שבו פעם בחודש נפגשים ומדסקסים על מנגה שקראנו כולנו באותו החודש, ואפילו יש שמועות על כך שהפאנזין יחזור לחיים בקרוב.
אז כנראה שאנחנו עוד לא הגענו לסוף התחביב, ובתקווה, לא נראה אותו בקרוב.

שלום, מחר יש את הכנס של אמא"י, כאמי 2011, אני הולך להעביר בכנס הזה הרצאה קצרה על טיול ליפן, אכנס קצת לנושאים שמעניינים אוטאקואים ובכללי אספר איך כדאי להתכונן לנסיעה כזאת.

אשמח לראות אותכם שם מחר, ואולי גם אם יהיה ביקוש אני אעלה לפה את המצגת וההרצאה עצמה.

בעקבות הביקוש, אפשר להוריד את ההרצאה מפה: http://www.multiupload.com/UQO52GBQPB (בערך 26 מגה)

אם גם יהיה ביקוש אני אנסה להשיג את הצילומים של ההרצאה ולהעלות גם אותם.

הגדרת הנושא השישי לטבעת: "לכל אחד מאיתנו יש פרויקט כזה או אחר שהוא היה רוצה לממש בחייו. הוא יכול להיות משהו אדיר מימדים, והוא יכול להיות סתם רעיון שאף פעם לא יצא לפועל עד עכשיו. אם כך, נרצה לשמוע תיאור לפרויקט כזה. נושא הדיון הפעם הוא פרויקטים שאפתניים כאלו ואחרים, אם זה הרעיונות, דרכי הביצוע, המכשולים לבעיה, וגם המטרות שאתם שמחים לממש ברעיון המדובר."

אני אקשור את הנושא לקהילת האנימה,הרי לא מעניינים אותכם פה פרויקטים אחרים בחיי. הפרויקטים הגדולים בקהילת האנימה שיצאו לפועל לאחרונה, שהם הספריה ומועדון הקריאה, מגיעים סוף סוף לגודל משמעותי, ואפשר להכריז שהם לא עוד "חלום" אלא פרויקטים בשלב המימוש, ואני מניח שכמו שני החלומות האלה, יש עוד רעיונות רבים אחרים שעלו בראשי חברי הקהילה, ביניהם גם לי, כמה מהם הייתי מאוד רוצה שיקרו, למרות שחלקם ככל הנראה לא באמת יצא לפועל, אבל תמיד נחמד לחלום.

הפרויקט הראשון שעולה לי לראש, שהוא החלום הרחוק ביותר, הכי פחות סביר שיצא לפועל, הוא החלום של לעשות כנס שבו תהיה הופעה של אמן יפני. רק המחשבה על זה שבזמן הכנס, במקום הרצה שניה של מחזמר, יעלה על הבמה זמר או להקה ידועה, וישירו, ובשעות האחרות הם יסתובבו בכנס, יראו אותנו, יחתמו למעריצים. זאת פנטזיה ממש יפה, ממש קוסמת, אבל מאוד לא סבירה. תודות לאולג יצא לנו לראות ולקבל הרגשה של איך זה יכול להיות, כשהוא הציג מונולוג של מינורו שיראישי שנכתב במיוחד אלינו, דרך ידידנו נוגוצ'י. זה היה מקסים לדעתי, ונתן לי טיפה של תקווה לחלום הזה.
אבל לצערי, הפרויקט הזה רחוק מאוד מהמציאות, הדברים שנצטרך להתגבר עליהם בשביל שכזה חלום יצא לפועל הם עצומים, צריך בשביל זה מערך לוגיסטי אסטרונומי שיכול לדאוג לשיחה עם האמן, הבאתו לשדה התעופה ביפן, הבאתו בישראל למלונות, לאתרים שהוא ירצה לראות, לכנס. כמובן שכל התהליך הזה גם עולה הון לא קטן להוציא לפועל, מעבר לעלות אמן, גם לעלויות מסביבו.
אבל בכל זאת, אני שומר את זה כחלום רחוק, שאולי יצא לפעול, לא בתקופתי, ולא בתקציבים שפויים, כי לאמאי כגוף אין את התקציב והיכולת לעשות כזה דבר. אבל אייקון לדוגמה מנוסים בדברים כאלה, כאשר כל שנה מביאים אמן אחר ברמה עולמית לישראל.

פרויקט נוסף שעולה לי למחשבה הוא לעשות משחק מחשב אנימה, משחק ברמת ליטוש גבוהה, עם עלילה מעניינת ומכניקת משחק טובה, לטובת החלום הזה יש לי את היתרון שבנסיון שלי בתחום התכנותני, כולל התואר הרלוונטי, ומדי פעם ופעם עולים לי רעיונות למכניקה למשחק, או שבבים של עלילה שאני רוצה לשלב, אבל החלום הזה דורש שלושה דברים שאין לי:
יכולת אומנותית שתגרום למשחק להראות ולהיות כתוב טוב;
זמן, כי פיתוח של כזה משחק לוקח מאות שעות עבודהף
ואחרון, מוטיבציה, כי אתה צריך למהשיך להאמין במשחק הזה, לכל אורך הדרך, אחרת הוא לא יצא לפועל לעולם וישאר סתם עוד פרויקט שיושב על ההארדיסק.
הסבירות שהפרויקט הזה יצא לפועל אי פעם היא בינונית, כי עדיין, זה חלום יחסית מציאותי, אבל הדרישות זמן ואנרגיות הן אסטרונומיות. וכמובן, שאם אני אצליח ליצור משחק, גם אם הוא לא יהיה כלכלי או יעזור לי לסגור את החודש, אולי אני אצליח ליצור פה סוג של קהילת מפתחי משחקים בסגנון, שיביא את הקהילה שלנו לדור הבא, ולעולם חדש לגמרי של יצירתיות.

והפרויקט האחרון הוא דוכני דוג'ינים, והוא רעיון שיכול לצאת לפועל יחסית בקלות, הוא רק דורש שהיוצרים בקהילה יצטרפו אליו וינסו להכנס.
המטרה היא להגיע למצב שבו בכנס, יש אזור שלם שבו מוכרים היוצרים את הדוג'ינים שהם יצרו, שחלקם יהיו ברמה מעולה, חלקם פחות, העיקר שיהיה גיוון ומקוריות. ואז באמת אני ארגיש שזה כנס של אנשים שאוהבים את התחום, שאנימה זה הנושא העיקרי, והם מצידם אולי ירוויחו כמה גרושים על לצייר דברים שהם אוהבים. זה רעיון יחסית פשוט, ותלוי אך ורק ביוצרים בקהילת האנימה והמנגה, והתמיכה שהם יקבלו מאנשי הכנסים(שבקצב הנוכחי, אם אבחר לאמאי, יהיה להם מישהו שיוכלו לדבר איתו אישית ויתן את כל התשומת לב שהם ירצו לנושא)

למרות שאמרתי שהנושא הקודם הוא האחרון, יש לי עוד רעיון קטן, פשוט, שניסיתי להביא למימוש בכנס שיבוא עלינו בעוד 3 שבועות, אבל הוא לא יצא לפועל, אני לא מחשיב אותו כשאפתני, כי הוא פשוט, והוא נושא הקצרצאות, המטרה העיקרית היא לקחת שעה בכנס, ובה לדחוס מספר רב של הרצאות, רובן כ5-10 דקות, שפשוט יסבירו על נושא מסוים, יעלו אותו, הסבר קצר ויסכמו, זאת הזדמנות טובה לחשוף אנשים לדברים שהם לא מכירים ואולי ירצו להכיר, בלי הכבדות של להנעל לשעה שלמה בכיתה ולהקשיב לבן אדם אחד מדבר.
בשביל שהנושא הזה יצא לפועל, היה חסר רק מרצים שירצו לתת את ה5 דקות, שלהבנתי לא יצא לפועל.

לסיכום, לכולנו יש חלומות, חלקם מעשיים יותר, חלקם באספמיה, אבל אם נתאגד יחס, אולי נצליח להביא את החלומות הקטנים למצב הגשמתי ונשים את הזרעים הראשונים לגדולים, כמו החלום שפעם היה לאנשים, שיבוא יום ויהיו מנגות בספריות העירוניות, חלום שמאז התגשם. אני מקווה שנצליח להגשים כמה חלומות של אנשים, ואם יש למישהו חלום, שהוא חושב שאפשרי להגשים, אבל לא רואה מאיפה או דרך להתקשר עם אמאי, ככל הנראה אבחר לתפקיד בועד(עקב מחסור כבד במתמודדים), ואם יש משהו שאני אשמח לעשות שם, זה לעזור לאנשים להגשים חלומות לדברים שיעלו את הקהילה למדרגה חדשה.
אה, כן, ונפתח עמוד בפייסבוק

כדי לחזור לקצת רצף כתיבה, אנסה מעט לכתוב על העונה האחרונה, עונת האנימה של יולי 2011, אני אתמקד בעיקר בסדרות שראיתי או ששמעתי עליהן דברים טובים.
במיוחד עכשיו, כשאנחנו כבר חודש לתוכה, ואפשר להבין לאן הדברים מתחילים ללכת.

Kamisama Dolls – עבודה של Brains Base מבוססת על מנגה לא ידועה במיוחד, המדברת על קרבות פרוקסי דרך ילדי כפר אחד וסודי ששולטים ב"אלים" ודרכם מנהלים את הקרבות. ברמה העלילתית הסדרה מפגינה בנתיים פוטנציאל מסוים, אבל הציפיות שלי נמוכות עדיין, ברמה הויזואלית הסדרה יפה מאוד, עיצובים חלקים ושגרתיים לסגנון והקרבות מנוהלים בצורה יפה. שירי הפתיחה והסיום מאוד מרשימים, ומבוצעים על ידי אישיקאווה (Ishikawa Chiaki) ומשולבים עם אנימציה יפה. לבנתיים הסדרה נחמדה, ואני מלא תקווה שהם ינצלו את העלילה לקחת אותה שלב אחד הלאה, אחרת היא תהיה סתם עוד סדרה יפה עם שירים טובים.

Blood-C – עבודה מקורית חדשה בעולם Blood של צוות CLAMP עם Production I.G , אך בניגוד לסרט או הסדרה, הדגש פה הוא מאוד גדול על הדמות עצמה של סאיה, ולא על העולם שמסביבה, ככה שיוצא שעוקבים אחריה בבית ספר, בבית קפה, בבית עם אבא, וממש מעט בקרבות, שבכלל לא מתבצעים לפי חוקי העולם של בלאד, לפחות לא כרגע. הסדרה בנתיים פשוט לא טובה, גם רמת האנימציה, העיצובי דמויות הגנריים לקלאמפ מלבד העיצוב של סאיה, ובכללי, זרימת העלילה ממש לא מושכת. אלא אם ימשכו את הסדרה לכיוון החשוב, שהוא העלילה, ולא דמותה של סאיה, הסדרה תשאר סדרה גרועה. מצד שני, יכול להיות שכל הסדרה הזאת מיועדת ליצור את הדמות ולהכניס אותנו לקראת הסרט שאמור לצאת בשנה הבאה, אבל כלעצמה, הסדרה פשוט לא טובה מספיק.

Mawaru Penguin Drum – עוד עבודה מקורית של Brains Base, הפעם עם צוות הפקה מאוד חדש, שלמרביתם אין נסיון רב, כולל המדובבים, שלרובם זאת העבודה הגדולה הראשונה בתחום, כל זה תחת השקפתו של הבמאי Ikuhara Kunihiko הידוע בעיקר בזכות עבודתו על אוטנה וסיילור מון. הסדרה עצמה מבחינה ויזואלית מרשימה ביותר, עם אנימציה חלקה, CGI שמשתלב ממש טוב בקטעים מסוימים, ובכללי ציור יפה. המדובבים עושים עבודה מעולה, למרות חוסר הנסיון שלהם, והעלילה מושכת מאוד ומעניינת. ההשפעה של הבמאי מאוד מורגשת, ונותנת לסדרה תחושה מעט של סדרת SHAFT, כנראה בזכות הסטודיו המאוד מוכשר והבימוי המאוד יצירתי. ההפקה הזאת היא כנראה אחת הסדרות היותר טובות העונה, ואני ממליץ בחום לתת את הנסיון.

Natsume Yuujinchou San – העונה השלישית לסדרה הממש מקסימה, ושוב עבודה של Brains Base, שהעונה באמת יצאו והכינו סדרות מהרמה הכי טובה שאפשר. הסדרה ממשיכה לעקוב אחרי נאטוסמה והספר חברים שלו, האנימציה, ציור, והפקה נשארו ברמה מעולה, והסאונד רקע אפילו על ברמה שלו, עם אפקטים שקשה מאוד לשמוע, אבל מוסיפים כל כך הרבה לאווירה, שזה האלמנט הכי חשוב של הסדרה. אם ראיתם את העונות הקודמות, סביר שכמוני גם אתם ציפיתם לשובו של נאטסומה במשך חודשים.

No.6 – אנימה מבית סטודיו Bones המבוססת על נובלה מוכרת, העוקבת אחר נער צעיר בעולם מאוד מורכב, כאשר כל העולם קורס עליו. אני לא מתכוון להרחיב בעלילה כדי לא לספיילר, אני רק אגיד שהיא עמוקה ומעניינת, הדמויות עמוקות וויזואלית הסדרה טובה. מדובר בסדרת סיינן-ג'וסיי ברצועת ה noitaminA ונראת מבטיחה מאוד לעלילה עמוקה ופיתוח של העולם עם התקדמות הסדרה.

Usagi Drop – סדרת ג'וסיי נוספת ברצועת noitaminA, הפעם בהפקת Production I.G. העלילה עוקבת אחרי דאיקיצ'י, שבהלוויה של סבא שלו, מגלה שהוא הותיר אחריו את בתו הלא לגיטימית בת ה6, שאף אדם אחר במשפחה לא מוכן לגדל, אז דאיקצ'י לוקח על עצמו גידול ילדה בת 6, למרות היותו בן 30, רווק ואיש קריירה, הוא מגדל את דודתו (אחות אימו), והסדרה עוקבת אחרי חייהם של השניים. הסדרה מתוקה להפליא, מצוירת בצורה חמודה ויפה עם המון צבעים רכים, ואת רין הצעירה מדובבת ילדה בת 10, שמוסיף הרבה לעומק שאתה נכנס לסדרה, מומלץ מאוד למי שצריך עוד אנימה רגועה, שקטה ומתוקה.

בכללי העונה הזאת מאוד מרשימה, עם הרבה סדרות ששמות דגש על העלילה ולא אמצעים זולים לקדם מכירות. אני ממש אוהב את זה, סוף סוף חוזרת לי הציפיה לראות מה יוצא כל יום, אני מקווה שיפן ימשיכו בקו הזה, כי העונה הזאת לבד החזירה לי הרבה מהאמון שלי בארץ המוכשרת הזאת.

התיאור לנושא הוא מעט בעייתי הפעם:
"המזרח הרחוק זה צמד מילים בעל הרבה משמעויות, רוב הישראלים חושבים על זה כתאילנד, המקום לדפוק בו את הראש, יש כאלו שחושבים עליו כסין. האוטאקואים למיניהם מייחסים לביטוי בעיקר את יפן, ולאחרונה יש הרבה שמחשיבים גם את קוריאה.מה הוא המזרח הרחוק בעינכם?"

נושא מאוד תלוי להגדרה אישית, לא בהכרח קשור לאנימה או אפילו לקהילה, ובשביל לענות עליה אני צריך להגיד איפה ההגדרה האישית שלי של המזרח הרחוק.

מבחינתי, בניגוד להגדרות אינציקלופדיות, אני מתייחס רק לדברים אשר מעניינים אותי, אז מהבחינה הזאת הודו או סין הם לא במזרח הרחוק שלי, כי היא לא מעניינת אותי, זה לא שאני שולל את קיומם של כמעט שלושת המיליארד תושבים האלו, הם פשוט לא מעניינים אותי מספיק. לעומתם אומה קטנה בהרבה, בת רק 120 מליון תושבים ששמה יפן מעניינת הרבה יותר, ואף זכתה לשני ביקורים שלי בה בעקבות זאת.
אבל בשבילי המזרח הרחוק הוא לא רק יפן, שהרבתי מאוד לכתוב עליה, יש גם את הקוריאות, הדרומית שמספקת הרבה טכנולוגיה לעולם(כדוגמת סמסונג), והרבה תרבות ליפן ודרכה אני נחשף לדרמות, שירים ותרבות קוריאה. ואז יש את הארץ השניה, קוריאה הצפונית, שמספקת לי הרבה מאוד שעשוע, מהסוג של הבחור התמהוני שהולך ברחוב וצועק על הקירות, זה ממש מצחיק, אבל אתה מפחד שיום אחד הוא יתחיל לרצוח אנשים שמסתכלים עליו, כי זה מה שהוא מרגיש לנכון.

לכאורה אני אמור להגדיר את רוסיה כמזרח רחוק, אבל הגודל שלה פשוט גדול מדי, ויותר מדי מפוזר, ואין לי כוונה להגיד איזה חלקים הם מזרח רחוק, איזה אירופה, איזה אירואסיה ואיזה בכלל קוטב צפוני.
יש את המדינות המעניינות האחרות באיזור, כדוגמת טאיוואן, או סינגפור, אך לצערי הידע שלי עליהם מועט מדי בעיקר בגלל חוסר ידע ורצון שלי לחקור אותן.
אז בפועל, כל השטח העצום של המזרח הרחוק, במוחי אני חושב על פחות מעשירית ממנו, שזה מעט עצוב, אך אלו האומות שמספקות לי אישית עניין, בין אם בטכנולוגיות, אנימה,מוזיקה, דרמות או דרמות(מהסוג השני).
כנראה שאני אדם שטחי, אך אני מתעניין בדברים שאני מתעניין בהם, ואין לי כוונה מוגזמת לצאת מהמסגרת שלי.

הממ, זה הרגיש לי מאוד לא קשור, כנראה הנושא פשוט רחוק מהנושאים שאני רגיל לכתוב עליהם. בתקווה שבקרוב אני אעלה פוסט על עונת קיץ 2011, שהתחלתי, אבל נתקל בעיקר בעיקובים עקב חוסר מוזה.
מתישהו אני אצטרך לערוך את הפוסט הזה, ובנתיים, אסיים במילים חכמות שידידנו אמרו פעם: אם אתה רוצה שיגיעו לך לאתר מכל העולם, תשתמש בנושאים פופלריים: ACollectionOfDiplomaticHistorySince_1966_ToThePresentday

הנושא החודשי (אפשר עדיין לקרוא לזה חודשי? אין ממש רצף הגיוני…) הוא על עולם הקהילה מעבר לכנסים.
לא ממש פירטו מעבר לשם הנושא לאיפה רוצים לקחת את הנושא, אז אני אקח את זה למחשבה שאליה זה עושה לי אסוציאציה, שזה האינטרקציה בין חברי הקהילה, מעבר לכנסים.

הפעילות המרכזית של הקהילה מעבר לאינטרקציה היום יומית בין חברים ובפורמים, היא ללא ספק הכנסים עצמם, שבהם נפגשים כמעט כל הקהילה ליום אחד. אבל מה יש מעבר לזה? איזה עוד פגישות יש?

אז מעבר לפגישות סגורות של פורמים עם עצמם, קיימים עוד מספר פעילויות מאוד נחמדות, יש כמובן את הכנסים של הארגונים השכנים, כמו כנסי אייקון ועולמות, שהרי חלק גדול מקהילת האנימה שייכים גם להם, אבל גם זה כנסים, אז אין ממש סיבה להרחיב על זה.

מעבר לזה, קיימים מפגשי הקוספליי, יש שיגידו שזה זן של כנס, אני אגיד שלא. מפגש קוספליי הוא לקחת נושא שמאוד חשוב לקהילה, ולעשות ממנו יום שלם, שרובו הגדול הוא הפגישה של אנשים בקוספליי, בתוספת תכנים נוספים שקשורים לתחום, זה לדעתי הגלגול הכי יפה וטוב של הקוספליי בקהילה: לעשות מפגש חברתי, פתוח לכולם, גם לחברי קהילות הקוספליי וגם לכאלה שלא, ולתת טיפה תוכן מוסף. לדעתי הפעילות הזאת לבד מצדיקה את כל הקונספט של "עולם הקהילה מעבר לכנסים".

בנוסף קיימות המסיבות, ליין מסיבות חצי סדיר שבו יש הרבה מוזיקה יפנית, קוריאנית ודברים קשורים, מפגש חברתי לשעות הלילה, ומאוד מגבש. בממוצא יש מסיבה פעם ב3 חודשים, חלקן עם הגבלת גיל, רובן הגדול בלי וזאת פשוט פעילות מאוד נעימה לגיבוש של האנשים היותר מבוגרים בקהילה וכמובן הזדמנות למסיבה עם מוזיקה שממש לא תמצא במסיבות אחרות.

בזמנים אלה פרויקט הספריה מגיע סוף סוף לשלב שהוא ברמה של מעבר לרעיון, וסוף סוף יש לו היקף משמעותי, אבל אני לא רואה בו תרומה פנים קהילתית וגורם מגבש, יותר קוריוז פנימי, וחשוב מכך, פנים ציבוריות החוצה לאנשים שלא מחשיבים את עצמם לקהילה או בכלל לא מכירים את התחום, אבל יכולים להכנס אליו בזכות פרויקט זה.
איתו מגיע גם פרויקט המועדון קריאה, שבזמן כתיבת הפוסט הזה עוד לא יצאה הפגישה הראשונה לפועל, אבל יש שם פוטנציאל לגבש קבוצה רצינים, אבל מוקדם מדי לשפוט.

בסך הכל, רוב הפעילויות הקרוס קהילתיות(בין הקהילות והפורומים השונים) יחסית מועטים, אך הן מתקדמות, יש תהליך מתמשך של גיבוש, שזה מאוד יפה, אבל המרכז הגדול של המפגש הבין קהילתי הוא ללא ספק הכנסים.
לדעתי צריך להמשיך בקו הזה, של לשמור על הכנסים כמרכז הגיבוש, ולהוסיף עליו כמה שיותר פעילויות בהיקף בינוני שיגבשו קבוצות ויתנו ערך מוסף, בדומה לפרויקט המועדון קריאה או הקרנות האנימה בבתי הקפה והאוניברסיטאות, למרות ההיענות הבינונית.

הנושא החודשי בעיקר מדבר על שיפור הכנסים.

לדעתי לפני שמנסים לשפר את הכנסים, צריך לחזור שלב אחד אחורה, לחשוב מה הם הכנסים האלה? האם זה אירוע קוספליי גדול? כנס אנימה? גיימינג? ג'יירוק? גורוגמש?
התשובה היא כנראה משהו באמצע.

לדעתי צריך להסתכל על כל הקהילה, לחשוב מה כולם רוצים מכנס, ואז לזרוק את זה לצד ולהתעלם מזה לחלוטין. אנשים רוצים מקום מפגש להפגש עם חברים, עדיף בקוספליי. אבל בשביל זה צריך לעשות כנס? אפשר לעשות מפגש פשוט בפארק הירקון. כנס צריך לגרום להם ללמוד דברים חדשים, על עצמם, על הקהילה ולהבין מה הם יכולים לעשות עם עצמם. זה למה במקום לעשות את אותן הרצאות שוב ושוב, צריך לעשות הרצאות שאשכרה יגרמו לבן אדם ללמוד משהו, במקום להקרין דברים שכולם ראו או לא להקרין כלום, צריך להקרין משהו באמת באמת טוב, אבל שאף אחד לא ראה, אולי יהיו פחות אנשים בחדרי הקרנות, אבל מי שיהיה שם יהנה, מאוד, באמת. והוא יצא מהכנס עם תחושה שהוא למד משהו וראה משהו שהוא לא ראה אף פעם.

התכנים צריכים להיות מעניינים, חדשנים, וכתובים כמו שצריך, לעשות מחזמר זה קל וטוב, אבל אי אפשר לעשות כל כנס מחזמר, זה פשוט ממצא את עצמו, מחזמר לשנה זה יותר ממספיק. תחרות קוספליי לא צריכה להיות 4 שעות. צריכה להיות תחרות  הרבה יותר קצרה, במקום לעשות שעה המתנה עד שהשופטים יתאפסו על עצמם, עוד שעתיים הנחיה, עוד חצי שעה תוצאות ואז כמעט שעה ווקאון, למה אי אפשר לעשות שפשוט יהיה ווק און שבו יש את כל המשתתפים שעברו רף מינימלי שהוא המינימום שבמינימום, ומיד אחרי זה ההכרזות זוכים. את אף אחד לא מעניין באמת סיפור של כל קוספלייר בקאסט של 25 איש וכמה זמן הוא עבד, אבל כשהזוכה שעשה משהו באמת מעניין זוכה, אני מתעניין בסיבות למה הוא בחר את הקוספליי ומה ההשגות שלו לגבי התחרות, ככה גם התחרות עצמה תהיה זריזה יותר והרבה פחות מתסכלת לצופה.

בכללי כנס אמור להיות זורם, לא שיהיה מצב שמתוך הכנס 6 שעות אנשים יושבים באולם הראשי ולא יוצאים ממנו כי רק שם יש פעילויות, צריך שיהיו הרצאות מעניינות על נושאים מגוונים, ואם העלות של זה היא לשכור בתשלום מרצה מהחוץ, מארגני הכנס צריכים לעשות את זה. מרצים מהקהילה זה מאוד נחמד, מאוד יפה, אבל צריך הרצאות עם בשר ועניין.

לגבי הכנות והכרזות מראש על הכנס, מה שהלך לפני הכנס האחרון היה בזיון, חובה להעלות פרטים רבים ככל האפשר לפני הכנס, כמה שיותר מוקדם, לשחרר תוכניה חלקית, תכני הרצאות שאושרו ותכנים פוטנציאלים. אם למארגנים יש דילמה לגבי תוכן, למה לא להוציא את זה החוצה? לא יודעים איזה הרצאה עדיף לעשות? אפשר לשאול את הציבור הרחב, להעלות את זה לאתר ולעדכן. הכי חשוב בשביל ליצור עניין זה להזרים אינפורמציה על הכנס החוצה.

למרות שהיו לי הרבה השגות על הכנס האחרון וקודמיו, הוא היה כנס מאוד טוב, וההשקעה בו נראתה, חבל שבגלל זוטות כאלה הוא השאיר טעם רע, אבל הפוסט המאוד מבולגן הזה לא מיועד לבקר את הכנס האחרון, הוא מיועד בעיקר להגיד שלטעמי הגיע הזמן לעשות שינוי משמעותי במבנה הכנס, לא מדובר פה על מסיבת סיום תיכון, מדובר פה על כנס מקצועי לתחום רציני בעלויות של עשרות אלפי שקלים, אז צריך להביא אותו לרמה הזאת, אני לא מתכוון שיהיה כמו אייקון, כי כנסים של אייקון לא מתאימים לנו, והם די גרועים בכללי, אבל צריך לעשות אוברול כללי ולשנות את כל המבנה שלו.

ובשביל להשאיר טיפה טעם לסוף ולתת טיפה שקיפות, אני אציג את הדילמה שלי שאני אשמח אם אני אקבל תשובות, לגבי הכנס הבא, אני שוקל להרים הרצאה על יפן, לא בפן המאוד אוורירי של תרבות או ספרות, בפן התיירותי, יש לי כוונה לעשות הרצאה על תיירות ביפן, במה היא כרוכה, איזה אתרים רצוי לבקר ומאכלים, האם זה נשמע כמו נושא שמעניין מספיק? או לחפש נושא אחר להרצאה?

זה פוסט לקראת הכנס שיאגד את המידע שהצלחתי למצוא על הכנס, כי אמאי גרועים, ושבוע וחצי לפני הכנס, לא מפרסמים שום דבר, ומה שכן מפרסמים, הם לא מפרסמים כמו שצריך.

1. הכנס יתקיים בהיכל התרבות בראשון, כתובת : בראשון לציון ברחוב ז'בוטינסקי 16 .

2. תחבורה ציבורית לשם אפשר למצוא כאן .

3. בכנס תהיה תחרות קוספליי, הרשמה מראש נדרשת, לטענתם לא תהיה הרשמה באירוע עצמו, למרות שמהכרות שלי עם אמאי, הם בסוף כן יפתחו גם שם משהו.

4. בכנס יהיה דוכן יד שניה, שוב, הרשמה מראש וטוענים שוב שאי אפשר להרשם בכנס עצמו, הדוכן בעמלה של 5 אחוז "כעמלת ביטוח נגד גניבות", שזה לגיטימי.

5. מחיר כניסה 40 שקל, איפשהו רשמו שחברי ופעילי אמאי מקבלים 5 שקל הנחה, ושיהיה להם תור נפרד, ושלא צריך להרשם מראש בשביל זה, כמובן אבל שעוד לא נסגרו על הבירוקרטיה, אז צריך להפעיל טיפה לחץ כדי שיסגרו על הנושא הזה.

6. תהיה טריוויה, הטופס הרשמה שלה עלה, ואז ירד, שוב חובבנות של שבוע לפני כנס לא להסגר על בירוקרטיה פשוטה.

7. תוכניה כמובן עוד לא עלתה, אבל כשתעלה היא תהיה כאן

8. ככל הנראה יהיו הדוכנים השגרתיים של החברות הגדולות וגם דוכנים עצמאיים, אלה שלא ברחו בגלל החוסר סדר של הבירוקרטיה שם.

9. לפי הרעש בקהילה, יהיה מחזמר.

רשמים כללים:

מי שבנה את האתר צריך לעבור שיעור קל בעיצוב, למרות שהעיצוב נראה סביר, אין סיבה לעשות בימינו אתר שכל התוכן שלו ממורכז(טוב, לא ממש ממורכז במקרה הזה, יותר לכיוון נוטה שמאלה) ובעובי של שני שליש מרב המסכים, ופחות משליש לאנשים עם מסכים נורמלים.

הקונספט של בלוג מנהלת כנס נחמד מאוד, לפחות נותן תחושה של מעורבות למהלך בניית הכנס.

הדעה שלי לגבי הכנס כרגע מאוד שלילית, שבוע וחצי לפני הכנס ורוב העמודים בבניה או לא קיימים עדיין, לא ידוע שום עובדה מלבד העובדה שיש כנס ואיפה הוא, והארגון נראה לוקה בחסר.
האם הוא יכשול כפי שהוא נראה כרגע? אני בספק, אם יש משהו שהחברה באמאי יודעים, זה להזכר ברגע האחרון ולהצליח לתקן את ההריסות. אבל באמת, אני לא מצפה שחודש לפני הכל יעלה כולל תוכניה סגורה פיקס, אבל לפחות טפסים פשוטים שיהיו באתר, כמו טופס הרשמה לטריוויה או קוספליי, והעובדה שעושים דוכנים מסוגים כלשהם צריכים להופיע מראש. נכון שעל התוכניה בדרך כלל לא נסגרים עד 10 ימים לפני הכנס ואז שולחים לעיצוב והדפסה, אבל הרבה דברים אחרים היו צריכים להתבצע בדרך לזה.
בנתיים נראה כנס חובבני, ואני לא יודע אם הוא באמת שווה את ההגעה לפי ההתנהלות הנוכחית, האם הם יצליחו להרים את עצמם יותר טוב בשבוע הקרוב? אני מקווה, כי כרגע זה נראה פחות רציני מערב כיתה של בית ספר.

הוחלט לצרף אותי לטבעת הבלוגים, בין אם ברצוני או לא, לכן אכתוב על הנושא שנדון בו בטבעת הזאת, קהילת הקוספליי הישראלית והאינטגרציה שלה לתוך קהילת האנימה.

לפני שאתחיל לספר את דעתי, אתחיל מתיאור תחילת דרכי בתחום הזה: עשיתי בעברי מספר קוספליים, רובם היו ברמה נחותה, אבל אני עשיתי אותם בשביל הכיף, יצא לי לשפוט בשתי תחרויות קוספליי, בעיקר בגלל שאף אחד לא רצה לשפוט במקומי, אבל על זה ארחיב בהמשך. בכללי הנסיון שלי בתחום הוא יחסית חלש, אבל לפחות יש לי מנטליות שלדעתי בריאה בתחום, אני עושה את הכל בשביל הכיף, אפס תחרותיות, ואפס שפיטה של אנשים אחרים שנמצאים בתחום בשביל הכיף.

אז אתחיל בזה שבפעם הראשונה ששגיליתי את התחום באמת בארצנו, ולא כ"עוד תחביב של ידידנו מעבר לימים", היה בכנס הראשון שהייתי בו, כנס אנימהקון פורים שהיה בהאנגר בגני התערוכה, בימים העליזים בשנת 2006, ושם גם היה הנסיון הראשון שלי בקוספליי כושל, של ארצ'ר מפייט סטיי נייט. בחרתי בו כי הוא דמות שאהבתי ונקשרתי אליו ואף אחד לא דיבר עליו, באותו קוספליי גיליתי שתי תופעות, אחת היא שאף אחד לא זיהה אותי, כי כולם היו מאוד מקובעים, וחשבו שכל קוספליי אדום זה אדוארד אלריק, מפני שפול מטאל אלכמיסט הייתה פופלרית בשנה לפני, עם הארבעה שכן זיהו אותי אני בקשר עד היום; השניה היא שראיתי גירסה אחרת של ארצ'ר, של איקיס, שהייתה הרבה יותר טובה, ואז הבנתי עד כמה הייתי כושל, וראיתי איך רמת הקוספליי בקהילה(שלמען האמת, הייתה אפס מאופס ממה שהייתה בשנה אחרי).

אחרי האירוע הזה, התחילה המפולת שלג, כל כנס הרמה של הקוספליי נדרשה לעלות, כי אנשים רוצים להפגין יכולת ולהנות מצד אחד, ולזכות בהכרה כקוספליי טוב מצד שני,התחרותיות גדלה כל שנה וכל כנס.
עם השנים, ככל שהרמה של היוצרים עלתה, ככה גם הרציניות שלהם לגבי התחום, רצינות שהפכה לגורם לכך שאירוע הקוספליי הפך למטרה העיקרית של הכנסים,הפך למרכז הכנס והאירוע שכל הרצאה או פעילות מולו נידונה לכשלון. ואם חס וחלילה הייתה פשלה באירוע הקוספליי, הכנס כולו כשל.
הרצינות המוגברת (ומוגזמת) החלה לחלחל לרגשות האנשים, גרמה למלחמות רבות בין חברים בגלל התחום, בין אם בגלל אי הצטרפות לקאסטים או גניבת חבר קאסט, עד לקטסטרופה הגדולה ביותר הניתנת לדמיון לאנושות, לעשות קאסט מתחרה לאותה סדרה באותו כנס.

יחסית נוצרו ויחסים נשברו בגלל הרצינות של התחום, אך מה קהילת הקוספליי תרמה מעצמה לעצמה כשהצורך עלה?
בכל אירוע שבו קיימת תחרות קוספליי, מישהו צריך לשפוט ולהחליט מי המנצח, אז הייתי חושב שקהילה שלוקחת את התחום כל כך ברצינות תחליט להשקיע את מלוא המאמצים הפרקטיים והמחשבתיים לבחור את השופטים המוכשרים ביותר, נשמע הגיוני, לא?
במשך שנים והרבה מאוד כנסים, אנשים לא הסכימו להכנס לתפקיד השיפוט, ומה הסיבה העיקרית לשלילה? לא העובדה שהשיפוט יקח להם שעות שהם מעדיפים לבלות בכנס, לא שזה יפגע להם בקוספליי מכל הישיבה, הסיבה העיקרית למה אנשים לא רצו להיות שופטים הייתה שהם לא יוכלו להשתתף בתחרות, ולא יוכלו לזכות. במילים אחרות לאנשים הגאווה האישית והסיבוב דאווין עם הסרט הקטן היה חשוב יותר מלתרום לכלל הקהילה, ובתור אנשים מנוסים, לעשות שיפוט טוב יותר מאדם מהשורה שיאלץ לשפוט במחסורם(קרי אני), ואני לא שופט או מתייחס לאף אדם ספציפי בהתייחסות הזאת, האצבע המאשימה היא כלפי הקהילה ככלל.
ואז לבסוף, לאחר שהנושא עלה וצף בהרבה מקרים, ולאחר התערבות מאוד רצינית ממארגני תחרויות הקוספליי הותיקים, קמו האנשים הבולטים בקהילה, אנשים שאני יכול באמת ובתמים לקרוא להם הג'אגרנוטים ועמודי התווך של הקהילה ולקחו על עצמם את התפקיד. זה היה מאוחר מדי לטעמי, אבל בזכות ההקרבה האישית הזאת רמת השיפוט עלתה פלאים.

האם התחום במבנה הנוכחי שלו חיובי? לדעתי כן, למרות התחרותיות, אנשים לא שוכחים להעריך אנשים לפי הכישרון, כך שכל כנס אתה רואה אנשים מתחילים נכנסים, חלקם מתחילים ברמת ההתחלה, עם תחפושות ברמה לא גבוהה, אבל שרואים שהשקיעו בהן את כל הנשמה, הוותיקים מקבלים את האנשים האלה באהבה, תומכים בהם בהמשך הדרך ויצא לי לראות לא מעט אנשים שהקוספליי הראשון שלהם היה ברמה נמוכה, אבל השני כבר היה ברמה בינלאומית בזכות התמיכה הרבה שהם קיבלו.
אז כן, החסרון הכי גדול של הקהילה הזאת לדעתי הוא האנשים ודרך התפיסה שלהם לתחום, אבל היתרון הכי גדול של הקהילה הוא האנשים, העזרה שלהם והתמיכה שלהם לאנשים סביבם, אנשים ששמים את הדרמות והתחרות בצד, ופשוט תומכים, והתמיכה הזאת היא הסיבה למה אנשים נשארים בסוף.

עכשיו השאלה, לאיפה התחום יפתח וימשיך? אני מקווה שהוא יוריד הרבה מהתחרותיות שבו, ואנשים יזכרו למה הם נכנסו לתחום כל כך קשה, כל כך מקצועי וכל כך יפה. הוא לא היה בשביל התחרות תפירה, הוא גם לא היה (רק) בשביל להראות יפים ליום אחד בבגדים מגניבים.
הסיבה למה רובנו נכנסו לתחום היה כי אנחנו אוהבים דמויות, אוהבים אותן כל כך שאנחנו רוצים להרגיש כמוהן ליום אחד, אני יודע שאני אמשיך מהסיבה הזאת, לא אכפת לי מהתחרויות, לא אכפת לי מהזכיה, ובטח ובטח שלא מעניינות אותי הדרמות. אני אמשיך לעשות את הקוספליים הלא טובים שלי, אבל שממש נהנתי להכין מהסיבה הפשוטה הזאת, שנהנתי לתפור אותם, נהנתי ללבוש אותן ונהנתי להרגיש אותן ליום אחד, לא יותר ולא פחות.

בפוסט הזה אני רוצה לדבר על מצב וכיוון הפקות האנימה ולאיזה כיוון הוא הולך, מן הסתם יהיו פה הרבה השוואות ל"עידן הזהב" שהיה בעשור האחרון, והרבה מהדיבור יהיה קיטוריו של זקן הממרר על "כשאני הייתי בגילך, גברים היו גברים, נשים היו נשים ולמטאטא בתוך דלי היו אלפי מעריצים", אך ההשוואות הן חלק נחוץ בשביל להבין מאיפה באנו ולאיפה אנחנו הולכים, אבל אני אנסה לא להציב מצב אובר דרמתי, בו הכל נדון לאבדון ומכאן הכל יכול רק לקרוס.

אז נכון, בשנים הטובות של 2004-2008 היו מאות סדרות בשנה, ואפילו עשרות מהן היו טובות, אבל בשנים הללו יצאו מספר זוועות שלא ברא השטן, וכנראה כמו שאומרים, משקפי הנוסטלגיה וורודים, כי אחרת אנשים לא היו תוקפים סדרות מודל קייאון שיש בימינו שמיועד לקהל יעד מאוד ברור, כשבשנים ה"טובות" יצאו סדרות כדוגמת לאבלי איידול, קוטטסו סאנגוקושי או אפילו מארס אוף דסטרקשן, סדרות ששום קהל שפוי בדעתו לא אמור להנות מהן, ולא פונה לשום קהל יעד. הן פשוט יצאו כדי לרכב על גל ההצלחה, בלי שום מטרה או ייעוד, פשוט כי כל סדרה שהיית מוציא, הייתה מצליחה למצוא הצלחה חלקית, וזה לדעתי, יותר מהכל גרם לבועה הגדולה. הבועה לצערנו ושמחתנו התנפצה.

מדוע לצערנו? מהסיבה הפשוטה שהיום לא יתנו תקציב לסדרות ללא קהל יעד שבוי מראש(בין אם על ידי מנגה או נובל מצליחים או על ידי אלמנטים פשוטים שמוכרים, לכיוון המואה או לכיוון החשפנות),או בהפקה גרנדיוזית שתכבוש את כל הקופות; זה מוריד את כמויות הסדרות בסגנונות מקוריים יותר, ולשאר הסדרות פגע רבות בתקציב הביצוע.

מדוע לשמחתנו? כי בגלל המיתון הנוראי שתקף את התחום, לא משווקים סדרות שאין להן שום קהל יעד, והסדרות המקוריות הבודדות נאלצות להתמודד עם תקציבים מוגבלים יותר, מה שאומר שהם צריכים לפצות על זה במקוריות ויכולת אישית של צוות ההפקה, במקום באפקטי פעמונים וצלצולים יקרים.

אם כך, מודל תחילת 2011 מתחלק לסגנונות הבאים: הסדרות מבוססות מנגות או נובלים באמת מצליחים(דוגמת בעלזבוב, פרקטל, וקימיני טודוקה 2), סדרות לקהל יעד שבוי(סטארי סקיי, פנטי אנד סטוקינג וכל סדרות ה"בואו נבדוק עד כמה אפשר למתוח את מה שמותר לשדר בטלוויזיה") ואז אנחנו מגיעים לסגנון הבאמת טוב, הפקות שדורשות רמת מקוריות ועלילה, שאלה הסיבה למה גם בימינו, אחרי כל כך הרבה שנים, וכל כך הרבה אכזבות, אני עדיין עוקב אחרי עונות עדכניות, סדרות דוגמת שיקי, מאדוקה ולבל אי. מבחינתי הסדרות האחרות מיועדות בשביל להעביר את הזמן עד לסדרות באמת מקוריות שיסחפו אותי.

ומה צופן לנו העתיד? ככל הנראה בעקבות החוק החדש של אישיהארה, שמטרתו (המוצהרת)העיקרית היא למנוע חשיפה של בני נוער לתכנים שיכולים לפגוע במוסרם, ככל הנראה תהליכי ההפצה של סדרות מבוססות מיניות ללא שום פואנטה תדעך, מפני שזה קהל היעד העיקרי לסדרות בסגנון זה, ומכאן יעבירו את ההשקעה לאפיקים אחרים, אולי זה יהיה לסדרות מקוריות יותר, עם עלילה מעניינת והשקעה אמיתי. או שלחלופין את מירב האנרגיה הם יעבירו למציאת דרכים חלופיות לשווק את אותו הדבר, מה שסביר להניח יכריע את הכף, ויגרום להפקות להיות ממוקדות יותר לקהל החפץ רק בפורקן מיני מהסדרות, ובכך לרסק את התחום לאנשים שנכנסו אליו בשביל ההפקה. אחרי הכל, גם אם יביאו את גדולי הכותבים, מי יקרא פלייבוי בשביל המאמרים?